אודות הישוב

ראשיתו של הקיבוץ בקבוצה של חברי תנועת "מכבי הצעיר" שעלו בשנת 1934 מגרמניה, אוסטריה, וצ'כוסלובקיה. באביב 1937 עברה הקבוצה הכשרה בדגניה א' והפכה לגרעין שהקים בשנת 1938 את קבוצת כינורות סמוך לחדרה. בשנת 1939 עבר הקיבוץ לחניתה תחתית. לשם הגיעו מייסדים נוספים שעלו ארצה באותה שנה במסגרת "עליית הנוער" בספינות מעפילים כמו "גלילאה" ועברו הכשרה בכפר החורש.

הקיבוץ עלה לקרקע במיקומו הנוכחי בתאריך 9 בפברואר 1940 ונקרא על שם "חורבת מצובה" הסמוכה אליו. היישוב מוזכר בתלמוד ירושלמי‏[3], באמירה "ואילו עיירות בתחום צור שצת ובצת ופי מצובה...". קרקעות הקיבוץ היו שייכות ללבנונים ונרכשו על ידי הקק"ל. בשנותיו הראשונות סבל הקיבוץ ממחסור במים ובשטחים חקלאיים ונלחם בקדחת. חלק מן החברים עבדו מחוץ לקיבוץ בהכשרת קרקע ובעבודות ייעור עבור הקק"ל, כמו כן החל הקיבוץ לגדל פטריות במערות סמוכות. בסיוע מפעל "אתא" ובמימונו של נדבן גרמני הוקם בשנת 1943 בקיבוץ בית חרושת לאריגים. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעה לקיבוץ השלמה גדולה של חברי "מכבי הצעיר" מהונגריה, שעברו את השואה. בתאריך 16 ביוני 1946, במסגרת "ליל הגשרים", פונו למצובה פצועי התקפת הפלמ"ח על גשרי נחל כזיב, אך מחשש מפני הבריטים הועברו משם למערה ליד חניתה. הבריטים הפכו כל אבן במצובה בניסיון למצוא נשק שהיה קשור ל"ליל הגשרים". כיוון שחברי הקיבוץ סירבו להזדהות בפני הבריטים והשיבו רק "אני איש מצובה", עצרו הבריטים מספר חברים, שנראו חשודים, למשך שבועיים בכלא עכו.

על פי תוכנית החלוקה מנובמבר 1947 עתיד היה הקיבוץ להכלל בשטח המדינה הערבית. בשלהי מרץ 1948 ראו החברים את שיירת יחיעם עולה בלהבות, וידם קצרה מלהושיע. במלחמת העצמאות היה היישוב תחת מצור ערבי, אשר נפסק רק לאחר מבצע בן עמי, שבו נכבש הגליל המערבי וחודש הקשר ליישובים הנצורים. לאחר פריצת המצור נשלחו ילדי הקיבוץ לכפר הילדים "אהבה" שבקריית ביאליק. הילדים שבו לקיבוץ בסוף 1948, לאחר סיום "מבצע חירם", שבו הושלם כיבוש הגליל העליון.

עם תום מלחמת העצמאות זכה הקיבוץ באדמות חקלאיות נוספות (חלק משטחיו החקלאיים של הכפר הערבי הנטוש אל-באסה) וכן התגלו מקורות מים חדשים. בזכות אלה התפתח משק הקיבוץ. לאחר תקופת הצנע נמנה גידול ושיווק פטריות שמפיניון על הענפים המרכזיים במשק. במהלך השנים פעלו בו ענפים חקלאיים שונים כגון גן ירק, מטעים, רפת, לול מטילות, דיר, מכוורות וכותנה. בתחום מעבר לענפי החקלאות הפך בית האריגה למפעל "חיתולי מצובה". מאוחר יותר התרחב המפעל ונקרא "אריגי מצובה". נגריית הקיבוץ הרחיבה גם היא את פעילותה והפכה למפעל "רהיטי מצובה".

באמצע שנות ה-90 הוקם בבית התרבות בית כנסת של הקהילה המסורתית.

בשנת 1999 החלו חברי הקיבוץ לקבל "משכורת דיפרנציאלית" ובשנה שלאחר מכן עבר הקיבוץ הפרטה, שבעקבותיה נסגרו המטבח וחדר האוכל.

בשנת 2003 התגוררו בקיבוץ כ־600 תושבים, מהם כ־200 חברים. כשליש מהחברים היו מעל גיל 70.

מפעל "אריגי מצובה" נקלע לקשיים כלכליים בשנת 2003 ועקב קריסתו והעובדה שלא נרשם כחברה בע"מ, נקלע הקיבוץ כולו למשבר כלכלי